Wednesday, November 19, 2014

Jung and Neumann: The Problem of Evil

The Jung Neumann Letters
An International Conference 
in Celebration of a Creative Relationship 


At the forthcoming historic Jung Neumann Letters Conference, leading Jungian Analysts
Murray Stein and Henry Abramovitch will speak on the problem of evil



















Neumann and Jung on the Problem of Evil

By Murray Stein, Ph.D.

In Depth Psychology and a New Ethic and Answer to Job, Erich Neumann and C.G. Jung deal with the problem of evil. For both thinkers, depth psychology has an obligation to reflect on the problem of evil and to search for ways to contain its destructive effects on human life and the planet. In this lecture I compare and contrast their approaches: Neumann’s based on a further development, sponsored by the insights of depth psychology, toward a more robust and psychologically acute sense of the ethical; Jung’s based on a reading of the Bible and its implications for the future of Western culture. Both thinkers aim at greater shadow awareness but approach this goal in significantly different ways.

The Search for a New Ethic: Professional and Clinical Dilemmas

By Henry Abramovitch, Ph.D.

Jung believed that deep psychotherapeutic healing is an ethical act, and that every ethical act is indirectly therapeutic. Neumann brilliantly envisioned a new ethic based on accepting one’s evil and understood how ethical awareness moved from group morality, to the splitting of right and wrong of the old ethic. After exploring Jung's and Neumann’s view of shadow and evil, this lecture explores how a new ethic may be applied to clinical and professional dilemmas in the group life of analysts, such as understanding how an ethical violation by perpetrators may be dealt with within a framework of the new ethic; or the more personal dilemma of hearing about misdeeds of colleagues in analysis. The lecture concludes with the author's personal experience as participant in an Israeli-Palestinian dialogue group, discussed in terms of Neumann’s theory.

Murray Stein, Ph.D. was president of the International Association for Analytical Psychology (IAAP) from 2001 to 2004 and President of The International School of Analytical Psychology in Zurich (ISAP-Zurich) from 2008-2012. He is the author of Minding the Self and of many other books and articles on Analytical Psychology and Jungian Psychoanalysis. He lives in Switzerland and is a training and supervising analyst with ISAP-Zurich. Website: www.murraystein.com.

HENRY ABRAMOVITCH, Ph.D. is a Jungian analyst, clinical psychologist, anthropologist, and medical educator. He is the founding president of the Israel Institute of Jungian Psychology and a professor in the department of medical education at the Sackler School of Medicine in Tel Aviv University.

Conference Website
International Advisory Board

Erel Shalit • Murray Stein • Batya Brosh • John Beebe • Riccardo Bernadini • Jerome Bernstein
Ann Casement • Angela Connolly • Tom Kirsch • Patricia Michan • Joerg Rasche
Nancy Swift Furlotti • Luigi Zoja • Liliana Wahba

Yoram Bouzaglo, photographer

Wednesday, November 12, 2014

Gideon Ofrat: Great Mothers of Israeli Art


At the forthcoming 
Jung Neumann Letters Conference, April 24-26, 2015 

Prof. Gideon Ofrat will speak about 
The Great Mothers of Israeli Art

The lecture will follow the variety of "Great Mothers," in the Neumannian sense, along the history of art in Israel. An emphasis will be put on the Great Mother's association with the jar (of water or ashes…), its unity with earth and mountain, its idealization as a heavenly figure versus its representation as a devouring goddess, also its depiction as a birth-giving figure versus its aggression and danger. All these artistic images of the Great Mother will also be examined within the framework of the Zionist ideology.


Gideon Ofrat (Ph.D., The Hebrew University, 1974) has been deeply involved in Israeli art both as a historian and theoretician. He has taught at various Israeli universities and art academies, and also lectured as guest-professor in many universities in Europe and America. Ofrat has curated many historical and contemporary Israeli art exhibitions (mostly in Israel, but also in the U.S. and at the Venice Biennale), published hundreds of articles, art catalogues and about fifty books (mostly in Hebrew, a few in English, including ‘The Jewish Derrida’) on Israeli art, Israeli culture, philosophy of art and more.


International Advisory Board
Erel Shalit    Murray Stein     Batya Brosh     John Beebe     Riccardo Bernadini    
Jerome Bernstein     Ann Casement     Angela Connolly     Tom Kirsch    
Patricia Michan     Joerg Rasche   Nancy Swift Furlotti     Luigi Zoja     Liliana Wahba
 

Wednesday, October 8, 2014

Kafka’s (Never Sent) Letter to Father


Kafka’s (Never Sent) Letter to Father

A more vivid description of a negative father-complex than Kafka’s (Never sent) Letter to Father can hardly be conceived of. Mairowitz refers to it as an “uncanny level of self-revelation.” Kafka had intended to actually hand over the letter to father by means of his mother, hoping to clear up their relationship. Max Brod, however, makes it unmistakably clear that
in reality the opposite would probably have happened. The explanation of himself to his father that the letter aimed at would never have been achieved. And Franz’s mother did not pass on the letter but gave it back to him, probably with a few comforting words.
Kafka primarily identified with his maternal ancestors, the Löwys, whom he saw as representing sensitivity and intelligence. However, he also found in himself
a certain Kafka foundation [shrewd and aggressive in business] that, however, just isn’t set in motion by the Kafka will to life, business and conquest, but by a Löwy spur that operates more secretively, more timidly, and in a different direction, and which often fails to work at all. (Italics mine)
That is, his father identification was not activated, due to his lack of extraverted (business) and aggressive (conquest) energy (will to life). While Franz Kafka was extremely sensitive and introverted, his father, on the other hand, was extraverted, depicted by Franz as
a true Kafka in strength, health, appetite, loudness of voice, eloquence, self-satisfaction, worldly superiority, stamina, presence of mind, knowledge of human nature, a certain generosity. 
Lest we be tempted to believe Franz idealized his father, he quickly corrects this erroneous impression, adding that father also possesses “all the failings and weaknesses that go with these advantages, into which your temperament and sometimes your violent temper drive you.”

Max Brod and others have pointed out and criticized Kafka’s description of his father for being exaggerated. He says,
Here and there I feel the perspective is distorted, unsupported assumptions are occasionally dragged in and made to fit the facts; on what appear to be negligible, immediate reactions, a whole edifice is built up, the ramifications of which it is impossible to grasp as a whole, which in fact in the end definitely turns on its own axis and contradicts itself, and yet manages to stand erect on its own foundation. 
Of course Kafka’s description is exaggerated, self-contradictory and yet “stands erect on its own foundation!” This merely reflects that we are dealing not with a scientific description of the object, as if there were such a thing, but with Kafka’s imago of his father, and seemingly unbeknownst to himself Brod here draws the very contours of an autonomous complex.

Kafka’s father is perceived through the tinted lens of his complex, and as complex and object interact in the psyche, perceptions will be drawn into the complex and cluster around its core. This does not necessarily mean that Kafka’s view of his father is entirely wrong or distorted. Portraying his father, Kafka himself says, “I am speaking only of the image through which you influenced the child.”




This is an excerpt from the chapter 'Kafka's (Never Sent) Letter to Father', in The Complex: Path of Transformation from Archetype to Ego, available at Amazon, now at a 20% discount.

Tuesday, October 7, 2014

בעיקבות המילקי - חזרה: סיפור של גלות ושיבה

 
 
שמואל הירשנברג - גלות

 אילו מישהו היה נוכח בחדר הקטן והנקי שבאכסניה הפשוטה בלב העיר ניו-יורק באותו יום, היום בו פרופסור שמעוני הגיע, היה רואה אותו יושב כמעט קטטוני, משותק על מיטתו הפשוטה, רגליו בקושי נוגעות ברצפה, כובע מצחייה קצת מצחיקה על ראשו כאילו הניחה אותו שם אחות בית ספר על תלמיד כיתה א', כאילו לא מדובר באדם מבוגר, באמצע שנות החמישים לחייו. המזוודה הנעולה קרוב קרוב אליו, כאילו היה צריך לשמור עליה בכוחות שכבר אין לו, או שהיא צמודה אליו כדי שהיא זו, דווקא, שתשמור עליו.

          אם מישהו היה נוכח, היה רואה תמונת אדם מבואס. אבל לא היו עדים. איש לא ראה החיוך המר שהסתיר את רגשותיו כאשר חשב, "כמה מוזר, איזה אירוניה, מיטה זו לא ממש שונה ממיטות סוכנות שפעם היו בכל מרכזי הקליטה הפזורים ברחבי הארץ".

"פעם היו היה, היו היה", חזר שוב ושוב על מילותיו בחזרתיות של מכונה, לא בטוח אם היה זה חלום או סיוט, דמיונו או התקף חרדה.

          לא, לא היו עדים. לכן תבוסתו נשארה כישלונו הפרטי של אלי שמעוני.

          אגב, אלי היה קיצור של אליעזר, אך מאחר ולא הצליח לפענח את החידה אם אלוהים אמור לעזור לו, או אם עליו לעזור בתוכנית הגדולה, מלאת הסתירות והבלתי מובנות של אלוהים, הוא קיצר את שמו לאלי.

          פרופסור שמעוני הרגיש בודד וננטש, פליט מיותם ומיותר. בן חמישים ושש היה, אך נראה כבר זקן. אומנם גם כילד אמרו עליו שהוא זקן, אך עכשיו לו נותר ספק.

          הרגיש כאילו הוא הניצול האחרון, שכולם כבר עזבו לפניו. נזכר בעיירה הנטושה שפעם ביקר בה. מתוך דחף בלתי נשלט לראות איך נראים במציאות רגשות הנטישה והעזובה שנפשו הכירה כה טוב, נסעה יום אחד לעיירה בדרום, אי שם במדבר. תמיד האמין שארץ הנגב העקרה הזאת מתאימה יותר לגירוש השעיר לעזאזל ועזובת חסרי המזל ומעוררי החמלה מאשר לחולמי החלומות וחוזי הגדולות. פטה מורגנה, משמעו חזיון שוא, ותו לא, אשליה קסומה, אך מנותקת ממציאות המדבר.

          הצעירים עזבו זה מכבר, עזבו כשרק יכלו, השאירו את הוריהם המובטלים והגמורים. פעם עמד שם קיוסק בכיכר הקטנה במרכז העיירה, עם קפה, כסאות ומכונת המזל. פעם היה זה ארמון פרסי מלא תקוה, kūšk אמיתי.

          אך נוצות התקוה כבר לא נראו חגות באוויר, כאילו מחכים לחסרי המנוחה ולבני המזל ובעלי האומץ כדי שייצאו להרפתקה. אותן נוצות התקוה שילוו את החולמים והמגשימים שיעזו לעזוב, לצאת משם לעתיד טוב יותר במקום אחר, איפה הן? הנוצות כולן, איפה הן? נפלו לקרקע, נפלו כולן. אפילו הנוצות איבדו את תקוותן. התקוה כבר לא היתה שייכת לעתיד לבוא, אלא לעבר – היתה לנו תקוה, לא כן, היכן התקוה שהיתה ואיננה?

          איש בעיירה כבר לא ידעה מהי תקוה. דמי האבטלה אזלו עם מי החלודה בברזים המטפטפים אל החול. במדרכה ליד הקיוסק, כסאות הפלסטיק שפעם היו לבנים והתאפרו מזמן, היו יתומים מאיש. העשב שביצבץ בין אבני המדרכה הסדוקות אמר במפורש, אין המקום כאן מיועד להליכה, כבר לא, לא הולכים כאן יותר. ימים של התנוונות כבר לא התחלפו בלילות של יאוש, כי אפילו במצב של יאוש יש קול שמנסה לצעוק, אף עם לשוא.

אפילו היאוש היה יתום, נבלע אל תוך תהומות האדישות.

          אצל המעטים שצלחה דרכם לעזוב, התהום הפעורה התמלאה ברגש אשם חסר מנוחה.

          כן, חשב, זה נורא עצוב, והרגיש הקלה גדולה כשעזב את המקום שכוח-האל וברח צפונה. אבל, הרהר, זו המגמה העולמית של ערי רפאים כשתושביהן עוזבות לערים הגדולות, ובכך השלים עם גורל לא שלו, והשאיר קצת מרשות הנטישה של נפשו במדבר.

          אבל עכשיו תחושתו של עזובה ונטישה היתה שונה. עכשיו הפכה מוחלטת, כמו המדבור שמזדחלת מהפריפריה ומכלה את עצם מרכז החיים וכבר הגיע לאנשים כמוהו, עמודי התווך של החברה, מלח הארץ – אלו שאינם חסינים בפני טרגדיות, אך כובשים את היצר ואת המדבר ולא נכנעים לטבע ואף לא לטבע האדם.

          נכון, לא כולם עזבו. היו אלה שנשארו – אלה שאין להם אמצעים, ואלה שלא ידעו לשאול, שרק תשובה ידעו. עבור אלי שמעוני נראה שחזרתם אל דרך האל איפשרה להם את החופש המדומה לא לשאול שאלות, רק לדעת תשובה. תשובה ידעו, ידעו, "במלחמת גוג ומגוג, התבוסה קודמת לניצחון נצח הנצחים על הרועה", ידעו לומר לו, חוזרים על התורה שבפיהם.

          האובססייה הקנאית לקברי קדושים תמיד ריתקה את שמעוני. איזה חוויה מרגשת! כל קברי הקדושים הצומחים, מפוזרים ומתרבים ברחבי הארץ! כבוד מיוחד היה לו, ובכנות, לקבר שמעון בר יוכאי במירון, אך באמת קינאה בהרפתקנים היוצאים לאוריה החיתי בעיראק, וממש התרגש מהאורגזמה של חסידי ברצלב במסעותם לרבי נחמן מאו-או-או-מןןןן!

          נכון, הוא בעצמו בא מרקע מסורתי קצת, ותהה לעיתים בצורך הקנאי בחזיונות האפוקליפסה ופיצול העולם בין טוב לרע ("הרי מפרי העץ הזה ממש לא היו אמורים לטעום"), הצורך לחיות בעולם טהור, כביכול, בו יש לרדוף ולהשמיד את התומאה של האחר, הרשע – האם הם לא מבינים שאם יצליחו במסע הצלב, יישארו הם עצמם ממולכדים בתפקידו של המן הרשע?

          יחד עם זאת, לא הסתדר עם האמונה הפוסט-מודרנית שהכל מתאפשר, בו הכל שווה, בעל אותו ערך, ואין דבר אמת, חוץ מהאמת המוחלטת שבאופן מוחלט אין אמת מעל שום אמת אחרת. למעשה, לא תעשה לך אמת מלבד האמת שאין סוף אמיתות.

          ראשו הסתחרר, כפי שתמיד קרה כשניסה להבין עניין שבוודאי היה מסובך יותר ממה שדמיין לעצמו.


 

תחילה עזבו ילדיו, ייצאו ללימודים בחו"ל. בהמשך, הבן קיבל משרה טובה בסתמוויל, והבת עבדה כעוזרת מחקר-שדה בתחום המגדר במכון הרבק. ובעקבותיהם נסעה אשתו, שהאשימה אותו בעקשנות אידיאליסטית שאין לה, וממש כבר אין לה מקום, או שהוא סתם טיפש.

          חברים ועמיתים רבים כבר נפרדו. תחילה חלקם באי-נחת, "ישתנה המצב, אני יחזור ראשון, האמין לי. אין כמו הארץ, ולא באמת ניתן להוציא את ישראל מנפש ישראלית כמוני". "אחזור, אחזור," לחש לעצמו מאחורי נחישת שפתיו בניסיון נואש לתקן את העברית הקלוקלת, "תכף תגיד גם מותק, נשמה שמוך".

          במרוצת הזמן הפרידות נהיו נחושות יותר. אנשי ההשכלה ויפי הנפש המאוכזבים אמרו בעוד לבם מדמם, "זו לא הארץ לה פיללנו", והנביאים אמרו בפשטות "איחרנו את הרכבת, הכל קורס, אין כאן עתיד".

          כמה מהם בחנו את המקורות ואחזו בהוכחות ההיסטוריה שלא תמיד האמינו בה, שמדינה יהודית לא תחזיק מעמד מאה שנה.

          אך בעיקר נדהם שהכל היה כל כך רגיל. שגרת היום-יום לא ממש השתנתה. שום דבר לא במיוחד מיוחד. כה דומה לתיאורו הפסטורלי של אלי ויזל, "עזבתי עיר מולדתי באביב 1944. יום יפה היה. בלבלובם, הרי הסביבה נראו גבוהים מרגיל. שכנינו יצאו לטייל בשרוולים קצרים. היו אלו שסובבו את ראשם, אחרים גיחכו".

Slender, Succinct, Superb! 
This slim but incisive novella is a philosophical but completely comprehensible take on contemporary Israel. From a "litany of lamentations" drawn from the current generation which appears to be the antithesis of their idealistic founding fathers, the thoughtful narrator Eli Shimeoni (about to give a lecture in New York) recounts his overriding despair - but eventually concludes with hope. Elegantly and thoughtfully mourning today's saga of Israeli disillusion without hope, bitter alienation, and collapse of Zionist ideals, Sheimeoni indicts the present movement out of the country for profit and the concomitant surrender of "soul." But relying on the consistency of past Jewish history and the "triumphalism of hope" the reader reluctantly puts the book down - and smiles!
Review by Edith Sobel
 
Requiem: A Tale of Exile and Return - download in Hebrew for $2.00
 
 



ניתן להוריד את הנובלה כאן בפחות מ-8 ש"ח
ניתן גם להזמין את חזרה: סיפור של גלות ושיבה
כמו גם ספרים אחרים פרי עטו של אראל שליט







Friday, October 3, 2014

The Rope on the Eve of Atonement


A legend tells us that when a person is created, s/he is tied to God with a string. If s/he sins, the string breaks. But repentance during the Days of Awe brings the angel Gabriel down to make a knot in the string, and the person is once again tied to God. Because we all sin once in a while, our strings become full of knots.

But a string with many knots is, clearly, shorter than one without knots. Therefore repentance brings a person closer to God and, evidently, is no repentance without a sin.

We cannot, so it seems, live a life without shadows, the completely pure, good and sin-free life. Such a life would be a clean and straight line. We spontaneously think of our string to God vertically, but if we imagine the line horizontally, the straight line characterizes life that has come to a standstill.

The knots of sin and remorse repair the torn rope and make it shorter. The knots show us the rope is no longer innocently unbroken. And the knots add width and curves and complexity to the string by which we are attached to the transcendent.

And the knots add knots – they link and connect, they bind and harden, they snare and ensnare, they complicate the passage but they enable holding on to the rope.

Not speaking about the professional sinner, sins are often committed unawarely, because we have not reflected well enough on our deeds, or when we have found ourselves torn by strife and conflict, or when “clouds have blurred our vision.”

Do the knots of sin and repentance really bring us closer to God, to the divine, to higher principles, to greater morality, to the Self as the ambassador of the divine in our souls?

Perhaps it depends on the manner in which we carry the burden of our sins, how we allow the sins we commit to affect us, to bring us out of innocence into greater complexity, how we reflect upon the sins we commit, how ably we respond – that is, what responsibility we take upon us, rather than the resolution and dissolution of crime and conflict.

The contact with our inner self may require the knots on the rope. Contact and knot are the same in Hebrew, kesher. The contact between human and transcendent upon which sins and shame, guilt and remorse are tied like knots requires, so it seems, that we hold the rope, in all its imperfection and complexity, with all its knotted tears.

Saturday, September 27, 2014

Ari Shavit: Israeli-Palestinian peace is dead, long live peace


Ari Shavit writes:
The tale of the Israeli left is a sad one. In the summer of 1967, the Zionist left was correct. On the seventh day of the Six-Day War, it already understood that the occupation would corrupt us and the settlements were pointless. It fought bravely against the rejectionism of Prime Minister Golda Meir and the messianism of the Gush Emunim settlement movement, as well as the general hawkishness of Likud. But the left’s great mistake was that it conjured a magical faith in the possibility of ending the occupation via the metaphysical promise of peace now. 
 This serious (almost religious) faith in an immediate and comprehensive peace was shaky even at the end of the 20th century, but it has become utterly groundless in the 21st century. But the left refused to recognize this clear and bitter fact.
Its view of the past didn’t really leave room for the rejectionism of Yasser Arafat and Mahmoud Abbas, or for the steadily growing power of Hamas. Its view of the present didn’t really leave room for Islamic fundamentalism, Arab chaos and Palestinian extremism. The rational, moral and Zionist political movement of the 1960s and ‘70s lost its identity and way. It became detached from reality. Read more
Ari Shavit has written another sober piece, questioning the failure of the Israeli left, without turning to the right-wing. After Abbas's speech at the UN, questions must again and again be raised about the possibility of complete peace agreements, with the reluctant leaderships on both sides.

The alternative, for the Israeli side, would be an immediate declaration of withdrawal from civilian occupation beyond the security fence, to enable Palestinian civilian control of their territory, with termination of military occupation only when partial or full peace agreements are signed.

This would include the relocation (of a few kilometers) of 20% of the settlers (who live in 80% of the settlements, though these are significantly smaller than those in the blocs of settlements along the green line, which will remain Israeli in exchange for land swaps when negotiated agreements are signed).

The Hero and His Shadow 
($11:99 on Kindle)
A Necessay Companioin to Ari Shavit's My Promised Land

A review by Elizabeth Clark-Stern

Psychiatrist Carl Jung wrote in The Red Book of the distinction between “The Spirit of the Times” and “The Spirit of the Depths”. We see this vividly demonstrated when we put Ari Shavit’s acclaimed new book My Promised Land: The Triumph and Tragedy of Israel alongside Erel Shalit’s classic work, The Hero and His Shadow: Psychopolitical Aspects of Myth and Reality in Israel. The former takes us through the history of the heroic creation of Israel, including the darkest “shadow” behaviors of the Jewish state in the 1948 massacre of the Arabs of Lydda.

In the latter work, Erel Shalit tells us why.

This is no simplistic psychological analysis. The brilliance of this Israeli Jungian analyst is that he offers no easy solutions, plumbing the paradox of the necessary heroic identity of the Jewish state, and yet, around every corner is the shadow of every hero: the beggar, the frightened one, the part of all of us that is dependent on forces outside of our control.

It is also very important to note that Erel Shalit’s book is fascinating reading for anyone interested in the inner workings of the soul. On one level Israel is the backdrop for the author to explore how shadow, myth, and projection work in all of us, regardless of our life circumstance, nationality, environment, or history. It even includes a comprehensive glossary of Jungian terms that has some of the best definitions I have ever encountered, and hence a find for readers new to Jung.

And, of course, for people who are fascinated by the scope and depth of the story of Israel, this is a simply great read. It stands alone, but read as a companion to Ari Shavit’s My Promised Land, Erel Shalit’s Hero and His Shadow gives us The Spirit of the Depths in all its dimension. We may not be able to resolve the Arab/Israeli conflict, but we can learn many things from this brave, complex Israeli author, that we can apply to healing the inner and outer wars in our own lives.
Reviewed by Elizabeth Clark-Stern, author of On the Doorstep of the Castle, Out of the Shadows, Timeless Night and Soul Stories.